רעש הרקע של רעש הרקע

בפרקטיקה האקוסטית בישראל רווח נוהג שלפיו רעש הרקע נקבע כערכו של אחוזון רעש, על פי רוב האחוזון התשעים (LA90), המחולץ מן המדידה שבמהלכה פועל מקור הרעש הנבדק, ומנוכה לאחר מכן מן המפלס שווה הערך כדי לקבל את תרומת המקור. מאמר זה בוחן את הנוהג משני מישורים: המטרולוגי, כלומר מה האחוזון מייצג ואילו פעולות ניתן לבצע בו, והנורמטיבי, כלומר מה תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש״ן 1990, דורשות בפועל.

הנוהג מפורק לשלוש פעולות נפרדות, וכל אחת מהן נבחנת בפני עצמה: חילוץ אחוזון מן הרעש הכולל, זיהויו עם רעש הרקע, והצבתו בניכוי אנרגטי מול מפלס שווה ערך. הבחינה מעלה שהאחוזון הוא סטטיסטיקת סדר, ערך המתקבל ממיון דגימות המדידה לפי גובהן, ולא מפלס רעש כהגדרתו בתקנות. הוא אינו מבחין בין מקורות הקול, ולכן אינו יכול להעיד מהו הרעש "למעט מקור הרעש", שזו הגדרת רעש הרקע בתקנה 1; הוא אינו נושא ממד משך, משום שהמיון מוחק את ציר הזמן; והוא אינו ניתן לחיבור או לניכוי, משום שאינו ממוצע של אנרגיה. הפעולה האריתמטית עצמה ניתנת לביצוע, אך התוצאה אינה מייצגת הפרדה בין מקורות: אותו מפלס כולל ואותם אחוזונים מתיישבים עם יותר מחלוקה אחת בין המקור לבין הרקע, ובלא מידע חיצוני או הנחה מוצהרת אין דרך לדעת איזו מהן התקיימה. זהו כשל זיהוי, ולא רק כשל חישוב.

המאמר עוקב אחר מקבילה מוקדמת של הנוהג בתקן הבריטי BS 4142 בגרסתו משנת 1990, שבה נקבע מנגנון תיקון שנסמך על האחוזון התשעים. דוח של המעבדה הפיזיקלית הלאומית הבריטית משנת 1995 זיהה את הפגם, ומהדורת 1997 של התקן תיקנה אותו והכניסה לראשונה את המונח "מפלס רעש שיורי" כגודל אנרגטי נפרד. ואולם, גם התקן הבריטי הפגום דרש למדוד את האחוזון מן הרעש השיורי בלבד, כשהמקור מושתק; הנוהג הישראלי מוסיף שלב שאין לו תקדים אף שם, החילוץ מן המדידה הכוללת בעת שהמקור פועל. המאמר בוחן גם את התקינה האמריקאית והגרמנית, ומראה שבכל המסגרות המובילות האחוזון משמש להשוואה ולאפיון הסביבה, ולעולם לא כקלט לפעולה אנרגטית בלא הנחה מוצהרת.

התקן הבין-לאומי ISO 1996 חלק 2 מתיר להיעזר באחוזון לאומדן הרעש השיורי בשלוש דרכים, כולן בנספח אינפורמטיבי וכולן מותנות: תנאי תחולה מוכחים, המרה מן האחוזון למפלס שווה ערך תחת הנחת התפלגות גאוסית, ודיווח אי־ודאות. מן הנוסחאות שבאותו נספח נגזרת מסקנה בעלת נפקות מעשית: תחת ההנחה הגאוסית, מפלס הרעש השיורי גבוה מן החציון, ולכן ניכוי האחוזון התשעים, שהוא נמוך מן החציון, מייחס למקור מקוטע תרומה גדולה מן האמיתית. במקור רציף ויציב, שבו האחוזון מתאר את המקור עצמו, השגיאה הפוכה, ותרומת המקור שואפת לאפס. בשני המשטרים כיוון ההטיה ידוע, ואף אחד מהם אינו קובע את רעש הרקע. המאמר מראה גם שערכו של האחוזון תלוי בשיטת החילוץ שבמכשיר, שאינה מתוקננת, ושאחוזונים אינם ניתנים למיצוע בינם לבין עצמם, קביעה שרגולטור בניו יורק והתקן הבריטי עצמו אומרים במפורש.

במישור הנורמטיבי, תקנות 1990 אינן מזכירות אחוזונים כלל, ומנגד קובעות במפורש מהו רעש הרקע וכיצד הוא נקבע: במדידה, באותו אופן ובאותו מכשיר שבהם נמדד מפלס הרעש עצמו, שהוא מפלס שווה ערך. שיקול הדעת המקצועי שתקנה 5(ד) מקנה למודד קם רק בהיעדר אפשרות אובייקטיבית למדוד, ואינו סמכות לנקוט פעולה שאין לה הגדרה מטרולוגית ואין לה מקור מקצועי. ההסדר שבתקנות שלם ואינו דורש השלמה מבחוץ; הנוהג אינו ממלא חסר בתקנות, הוא סוטה מהוראה שקיימת בהן.

המסקנה המעשית: ערך אחוזוני המוצג כרעש הרקע אינו קביעה של רעש הרקע אלא אומדן שתקפותו מותנית, ואת הערך עצמו ניתן אמנם לחשב מחדש, אך את שיוכו לרעש הרקע אין דרך לאמת. חוות דעת המציגה ערך כזה כתוצאת מדידה, בלא ציון שהוא אומדן ובלא חשיפת ההנחות, אי־הוודאות ותנאי התחולה, מבססת מסקנה על גודל שלא הוכח כי הוא הגודל שהתקנות דורשות, ומשקלה הראייתי נפגע באופן ממשי. המאמר מציע שלוש שאלות לבחינת כל חוות דעת הנשענת על ניכוי רעש רקע, האם רעש הרקע נמדד או הוערך ומה הייתה המניעה מלמדדו, אילו תנאי תחולה הוכחו ומהו המקור המקצועי לשיטה, ומהי אי־הוודאות המדווחת ויחסה לערך הסף, ומסיים בהנחיות "הלכה למעשה" למודד ולעורך חוות הדעת. המסקנות הן מקצועיות ומטרולוגיות; ההשלכה הראייתית בכל הליך נתון נבחנת לפי דיניו.

המאמר מיועד ליועצי אקוסטיקה, למבצעי מדידות, לעורכי דין העוסקים במפגעי רעש ולגורמי אכיפה ורישוי, והוא נכתב כך שקורא שאינו אקוסטיקאי יוכל לזהות מה נמדד, מה נאמד, ואילו הנחות עומדות ביסוד התוצאה.