‫הראשון זה הגבר, ‫ומצלאו, בראתי את האישה.
‫שתי עבודות האחרונות ‫במחזור הזה של חמש שנים עבודה,
‫של התערוכה במוזיאון תל אביב,
‫שזו הייתה תערוכה ‫שבאמת של תקופה מאוד מאוד כואבת,
‫וזה היה איזה מין דינמיקה כזאת ‫בתוך העבודה.
‫כאילו, עברתי שלבים ‫של חוויות מאוד אישיות.
‫הוא התחיל בעצם לא בתור פייתה, ‫אלא בתור גבר שעומד, חזק וחובק עולם,
‫משהו כזה, כאילו, ‫כזה שסוחס חיית פרפר בעולם.
‫את יודעת?
‫מכיוון שאני תכנית לו, ‫בדיוק כל כך טובה, הוא התמותט.
‫וכשריתי מה קרה לו, ‫אז הבנתי שהוא בעצם מת.
‫הוא הפך להיות פייתה, ‫ואז אמרתי לו, מה אני,
‫אני אלחם עכשיו, ‫אני אתן למה אני אלוהים.
‫אז החלטתי ללכת עם זה, ‫ואני אז לקחתי אותו מתחת לבית שכי,
‫על הרצפה, ‫אינחתי אותו על הבתי, הוא כבד.
‫ואז אמרתי לו, ‫אני חייבת לעשות לו איזושהי
‫קשירה יותר מקצועית, ‫ואז רתמתי כל מיני חברים
‫שיבואו ויעזרו לי, ‫ואם גרבאי נאילון,
‫את רואה, הוא קשור פשוט לבד, ‫אם הגרבאי נאילון,
‫שחלק מהם נשארתי אחר כך. ‫-זה גרבאי נאילון?
‫כן, זה מין גרביונים כאלה ישנים, ‫אז תפסתי ובסך הכל זה יצא טוב.
‫זאת אומרת, בחינת הביטוי,
‫זה שהשארתי אותם בחוץ, ‫זה רק מוכיח שכאילו השתמשתי
‫בתאות הזאת שלי, ‫התאות שקרתה לי פה
‫הייתה ממש לטובתי.
‫יש לפעמים את הקריאות כאלה ‫שקוראים לך בדרך,
‫את נוסעת ופתאום יש תאונה, ‫אז אומרים, מצור,
‫תנצרת, מבחקה שעתיים. ‫אז זה קורה גם בעבודה, זאת אומרת,
‫אבל מוכרחים להיות באמת מודעים לזה ‫ולדעת להשתמש בתאויות.
‫אני כבר סיפרתי לה כשבצלל, ‫כשלמדתי,
‫לסטודנטים נתתי אחד התרגילים, ‫אז אני עושיתי, נתתי להם קורסים טמטיים,
‫ואחד התרגילים היה לעבוד על תאות.
‫אז הם אמרו לי, מה זה תאות?
‫תאות, כשקוראית, אז אנחנו זורקים ‫ומתחילים עוד פעם.
‫אמרתי, קודם כל, תמציאו תאות, ‫אני יודעת שזה פרדוקס.
‫אף אחד לא יכול להמציא תאות, ‫כי זה קורה, אבל תחפשו.
‫אז זה אחת הסתם מוטציות של פרפרים, ‫הסתרה איזו עבודה הרפרפים,
‫מישהו אחר, כל מיני דברים ימציאו, ‫וזה היה מדהים לראות,
‫נגיד איך הם התמודדו עם הדבר הזה, ‫ואני בעצם עשיתי את זה פה,
‫ומשם הבא לי הרעיון, בעצם. ‫-באו.
‫כן, ואז הבנתי שתאוץ לא דבר רק, ‫כמו שמצוקה בחיים, זה גם לא דברה.
‫וכמו שבדידות בחיים, זה גם לא דברה, ‫לאנשים אומרים,
‫כוכך בודד, כל כך, אוקיי, אוקיי. ‫יש לתודה לאל גם.
‫ואני גם מסתכלת, ‫ממה זה יפחיל,
‫ואני אומרת, וואלה, זה בסך קודם פעם. ‫-זה על ציור, על ציור של מוי שלה.
‫הבאמת? ‫-כן, עוד רואים למה לה את הקטום.
‫זה היה מהציורים המינימליים האלה ‫שהיו לו והוא רצה לזרוק.
‫ואני אמרתי לו, אל תזרוק, ‫אני אעבוד על זה.
‫אני מאוד אוהבת לעבוד על דברים ‫שכבר חי ופעם אחת.
‫תראו, לתת להם חיים מחודשים, ‫בדע זה הוא מצוייר מהתחלה הדסוף.
‫כל חתיכה פה מצוייר, ‫הייתה עבודה עצומה של מכל גם.
‫ולא זה היה על דיג, ‫זה היה סיפור אחר.
‫זאת אומרת, היה לי את הבד, ‫ואני הבעתי על הבד.
‫אבל אני מתגרם את מה מתחבק ‫ובתוכן...
‫זה נילונים, כן? זה היה... ‫אני אומרת לו, מכיוון שהסוציאציה
‫הייתה על ים ושמיים, ‫כי הוא היה כמו איזה אל כזה.
‫במצב הראשון, ‫-במצב הראשון, שהוא קופץ מהמיים.
‫אז לכן כל הראש שלי הלך לכיוון של...
‫זה באמת מסכיר קצת, ים, גלים, ‫שמיים, אחרים קצת, אבל יש משהו בזה.
‫מכיוון שגם הייתי אצחת, ‫מכיוון שהדמות היא דמות מותבקת על הבד,
‫לא יכולתי להשאיר את הבד לגמרי שטוח, ‫כי זה היה נראה מותבק.
‫ככה זה לא נראה מותבק, ‫ברגע ששמתי מה ספו ומה ספו,
‫ועוד דברים שיוצאים מתוך הבא, ‫אז זה קיבל נפח.
‫פהדגים? ‫-אז הדגים זה שופם,
‫זה כל הסוציאטיה... ‫טוב, מייד ברגע שהוא עומד
‫וצלפתי אותו בצורה כזאת, ‫אז הוא מייד הסכיר לי את ישו,
‫את הפייתות ואת כל הדברים. ‫אז אם ישו, אז בדימויים,
‫אופי הוא הפייעה לכם, הדגים, ‫כל הדברים האלה שקשורים בישו.
‫אז זהו, ולכן...
‫וזה מעניין שהדגים מופיעים אצלי ‫באהבה מאוד דברים,
‫יש לי פה איזה כערה עם צו ודאג,
‫אז שם הפתאום אני רואה ‫איך הדגים והצבים נפגשים,
‫והייתה לי עבודה ב-85,
‫שנקראה אימא שלי שתקע כמו דאג,
‫ואין לי אותה כבר, ‫זה יצ'ר לי אסקנה אותה,
‫צ'ר לי מיורקס.
‫והיו לי פה על הכיר עבודות ‫שכתוב אימא שלי שתקע כמו צב.
‫זאת אומרת, הדגים והצבים הם כאילו ‫כל הזמן הולכים ביחד,
‫ואני ניסיתי פעם לחשוב, ‫למה זה קורה?
‫אני ממש לא יודעת.
‫לא יכולה אפילו להבין בדיוק למה,
‫אבל זה כל פעם אני מוצאת ‫לצמי בדי עבד.
‫אני רואה שזה, הנה, שוב פעם דגים.
‫שוב פעם דגים וצבים ודגים.
‫אתה צליא בעבודות הציפורים ‫תמיד ישנן, זה מעניין.
‫זה אני חושבת שבשנות ה-60 או ה-70, ‫גידון אופרט,
‫כתב עליי מאמר בציור ופיסול וציור.
‫הוא טען שיש אצלי ציפורים טובות ‫וציפורים רעות, וזה נכון.
‫אז גם פה יש ציפורים, ‫הם כאילו טובות,
‫הם לא כל כך, ‫הם מכננות לו בתוך הבטן,
‫אבל יש גם ציפורים רעות ‫ויש ציפורים תרפות.
‫זה הוקחולים האלה, ‫אני קודם נסתכלת, הם כאילו,
‫הולכים לנקר אותו, ‫ומצד שני הם כחולים.
‫כן, יש תמיד איתם ביוולנטיות הזאת ‫שאני מאוד אוהבת את זה בעבודה,
‫שזה כאילו גם לבן, גם שחור.
‫באותו דף, גם לבן, ‫זה לא יכול להיות.
‫אבל גם בחיים יש לנו מן פרדוקסים כאלה,
‫שזה ממש לא יכול להיות, ‫אבל עובדה שזה קורה. כן?
‫כמה עבודות פה שהסתכלנו קודם, ‫ולי אחר כך נעשה את זה,
‫את יצאו ויתוך סיפור כזה ‫ששמעת ברדיו או...
‫כן, הצלי הרבה מאוד דברים ‫שיש לי שמה אית העבודה הזאת,
‫שנקראת אני מתה עליך.
‫אני סיפרתי לך שאני מצאתי ‫חתיכת מראה והיה כתוב על זה.
‫חתיכת קטנה של מראה ברחוב.
‫אני מתה עליך, ‫מה תראה, אני עושה על זה עבודה,
‫אני מתה עליך, ‫אז זה נשמע לי מאוד טוב.
‫כן, אני אוהבת את המפגש הזה של החיים,
‫כאילו, שום דבר ולא רציני, ‫אבל אני נוראה ברצינות
‫מתייחסת לה לא רציני.
‫ויין, כמרחשם של העבודה?
‫אני ביקשתי רק שתהיה נמצא.
‫כן, זה הגעגוע הזה שלי לבעלי הראשון.
‫זו עבודה שלא מדברת על מוי שלה, ‫היא מדברת על בעלי הראשון.
‫ואני כל הזמן ככה אומרת, כאילו, ‫אני רק רציתי שתהיה, זהו.
‫ומה קרה שחלט לצאת לו בן זוג? ‫-בן זוג?
‫תראה, ככה היא לא מדברת, ‫הם לא.
‫מה, כולם מוכים זוגות זוגות?
‫ויכלתי שמגיע לא להיות כל כך ‫בודד בחיים, אז עשיתי לו את הפרימה וירה,
‫העבודה השנייה, והיא באמת ‫מנישה כזאת שכאילו משלימה,
‫זה רואים איזה, ‫כשרואים אותה עומדת ככה,
‫והסמחתי לזוג כנפיים, ‫אחת גדול ואחת קטן, יותר קטן,
‫וכל פעם שאלו אותי, ‫למה היא קצוצת כנב?
‫אני אמרתי, לא קצוצת כנב, ‫היא דווקא צריכה לצמוח עוד.
‫זאת אומרת, זה אישה שיוצאת מהאפר ‫באופטימיות עם קבלה של גזר דין,
‫שהחיים האלה שהיא חיה, ‫כן נראה שככה הם היו צריכים להיות,
‫והיא יוצאת היום לעולם, ‫ויש לה כנף אחת כבר בשאלה,
‫ולהשנייה עוד תצמח ותתגבר, כאילו.
‫ביאנק, תגידי, יהיה קלה? ‫היא נראית לי כזאת קלה,
‫היא כזאת יש עברדים, ‫בבית השיח היא יולכת ככה.
‫תראו, תראו איתו עיניים שלהם, ‫אין לה עיניים.
‫שמה היא נהד בובה פתאום, ‫בעזור הזה, פתאום...
‫היא קלה ולא קלה, ‫זה בדיוק עניין, היא גם מגושמת,
‫מצד אחד יש לה כאילו, ‫אתה חמקה על מאלה,
‫אתה שלדה עם האלה, ‫עם הסיליקון וזה מצד שני,
‫היא גרומה כזאת וזה זאת אומרת, ‫זה כל הזמן איזה ניגודים כאלה.
‫גם בפנים, הפנים הן די ככה ‫מאוררות חמלה,
‫יש איזה כאב כזה שנובר מהפנים.
‫ויחד עם זה יש משהו מאוד מרתק בפנים, ‫בגלל זה, בעיניי וחרופן.
‫גם אצלת, רואה, יש סיפורים, ‫לא כל כך טובות השחורות האלה,
‫כפרצב, ופה למשל יש לה זוג יונים כזה, ‫זוג כיחלים, אני יודעת מה הם.
‫כן, את הלשיניים הופכות את העבר מין שלה, ‫לגם גברי וגם נשית,
‫כי גם זה גם יכול להיות כמו... ‫-כן, זה גם גברי, גם נשית,
‫אבל זה גם יכול להיות כמו מחזור. ‫-כן.
‫שזה בסך הכובד, זאת אומרת, ‫זה כל הזמן עובד כאילו כפול.
‫הנה, ואני מדברת על הטינוק הזה ‫שתמיד אומרים, למה הטינוק מת?
‫אני אומרת, למה מת? ‫יכול להיות שהוא רק נולד, והוא מלא דם.
‫זאת אומרת, או הקנף הקטוצה, ‫שזה קנף שעוד אולי תצפך.
‫אז הדברים האלה, אני תמיד אוהבת, ‫כאילו, אני חושבת שבחיים
‫יש המון צימני שאלה, ‫זאת אומרת, יש שם בספק.
‫אני לא יכולה על שום דבר להגיד ‫שהוא מוחלט וזה ככה.
‫זאת אומרת, כשהייתי יותר צעירה, ‫אולי כן.
‫אז יכולתי להגיד, ‫זה ככה, זה ככה, זה ככה,
‫ולהיות מאוד נוקשה בעניין הזה.
‫אם היית בגרות, פתאום מבינים
‫שיש גוונים בעולם הזה, ‫זה לא הכל שחור לבן.
‫יש המון אפשרויות, ‫יש יכולות כולל להיות בסדר, תלוי ומה.
‫וגם, בעבודות, זה מופיע אצלי, ‫שהדברים הם לא מוחלטים.
‫אני יכולה להתחיל איזה סיפור ‫להתכוון משהו אחד,
‫והצופה בא ומשלים את הסיפור ‫ורואה דבר שני,
‫וזה הכל לגיטימי ובסדר בעיני.
‫זאת אומרת, עבודה צריכה לעבוד.
‫היא צריכה להתגלגל, ‫היא צריכה שיהיה למורכבות,
‫היא לא יכולה להיות שטוחה, ‫כי אם אני מראה דבר פלאן אחד,
‫ואומרת, זה מה שזה, ‫אז רואים את זה פעם אחת,
‫ובזה זה נגמר.
‫אני עכשיו, בחודשים האלה, ‫שעבודות נמצאות אצלי,
‫אני פתאום מגלה כל מיני דברים ‫שבכלל לא הייתי מודעת להם,
‫שהם ישנם שם.
‫מה שקרה לי זה שברגע שהבאתי ‫את העבודה הזאת מהמכולה,
‫היא הייתה מפורקת לגמרי,
‫והפנים, ממש כל הפנים נפלו.
‫זו היא הייתה שם המון שנים, ‫20 שנה כמעט.
‫פשוט סגורה ב�...
‫בתוך איזו במכולה שיש למטה, ‫חום, קור, כל התנאים,
‫היו ממש לא תנאים להכסון ‫של עבודה כזאת.
‫אז העליתי אותה למה, ‫אמרתי, אני צריך להתגבר,
‫או זה נתן לחיים חדשים, ‫וזה מה שקרה.
‫אז אמרתי, אני יכולה להראי לפתוח ‫את הקטלוג ולהסתכל איך היא הייתה
‫ולעשות אותה כמעט אותו דבר.
‫אמרתי, לא עברו 20 שנה, ‫אני לא רוצה לחזור לתחושה
‫שהייתה לייעה, ‫אז אני מוכרחה ללכת כאן ועכשיו.
‫אם התחושה שיש לי היום עבודה,
‫סך הכל, יש לתוקף גם היום, ‫וזה אין לו רמס המח אותי, כשאני רואה עבודות מלפני 85,
‫זה באמת 20 שנה.
‫אז כשאני רואה שעדיין אנשים ‫שאלו אותי בתערוכה,
‫תגידי, חשית את הזאת עבודה ‫מהשנים האחרונות עכשיו עשית.
‫מה זה הדבר הזה? ‫זה עבודות מ...
‫המאון שנים, אני היום לא יכול ‫על העבוד ככה כבר.
‫אז פתאום הבנתי שעדיין, ‫יש לה אימפקט,
‫עדיין, יש לו תוקף.
‫העבודה הקודמת הייתה באותו ‫מצב, גם כאן מופסורת למטה?
‫לא, לא כמו זול.
‫זו הייתה מצב יותר קשה, ‫כאילו, אלא פנים, אבל גם הייתה.
‫כל החלק של הזרועות, ‫ואז זה, הכל היה כפוף...
‫הוא עוד יותר. ‫-כן, עוד יותר.
‫זה היה מאוד קשה, ‫מאוד קשה להביא את זה למצב.
‫אבל הטייר בזמן, ‫זה לבנות עבודה חדשה,
‫זה ממש אבא טייר בזמן.
‫אבל בסוף הסלחתי, ‫אני תמיד מתקשת,
‫אני אומרת, אני כמו אלוהים. ‫לא יעזור להם.
‫אני מחליטה שזה ככה, ‫אז זה מה שזה מתקופפו בפנאי.
‫שאת חושבת עליהן כל הזמן כאל זור, ‫ואני אומרת, אני רואה ומתותך, בא.
‫כן, תראי, זה יש משהו, ‫יש משהו בעניין הזה.
‫אני אומרת, זה משאה שמשלימה.
‫כאילו, אחרי כל הצרות, ‫אחרי כל הכאב, אחרי כל מה שיאברה,
‫היא בעצם מקבלת גזרדין, ‫ותראי לי, יוב, למשל,
‫זה בדיוק מה שקרה, ‫היא יוב הרי מלחם ומלחם,
‫וכאילו, צעק ובחה, ‫ומתי אלוהים ירד ממנו,
‫ברגע שהוא קיבל. ‫הוא קיבל את הגזרדין ואז כתוב,
‫הוא חי עוד ארבע דורות, ‫והיו לו נינים ונחדים וכאלה.
‫תמיד באיזשהו שלב ‫מוכרחים לקבל את הקרמה הזאת,
‫שלכל אחד יש, ‫ולהשלים עם זה,
‫אז מקבלים את השלבה הזאת, ‫זאת אומרת, את השלבה המוכנית הזאת,
‫שאין מה לי לכם, ‫זהו כל אחד נולב עם איזושהי כתובת,
‫מה צריך לקרות לו במשך החיים, ‫אז אחד הולך ב-127,
‫ואחד נשאר עד 1007, ‫והוא מוכרח לקייע אותה תשעומת,
‫כן, אז זה כל אחד והגורל שלו. ‫וגם היא אותו דבר.
‫יש לה כוח, ‫אם כל השלמה הזאת,
‫כן, יומנם לא אוטופנית, ‫לא אגרסיבית, לא אסרטיבית,
‫מקבלת, אבל יש לה איזה כוח פנימי ‫שנאפשר לה לסרוד ולשמוח ואני...
‫ובאמת, אני אז אמרתי ‫שאני שם הצילומים של עצמי,
‫מכיוון שהעבודות האלה ‫מאוד אוטוביוגרפיות,
‫ואני מוכנה בהחלט להתחייב, ‫שכולם ידעו שזה בהחלט
‫מדבר עליי ולא על מישהו אחר, ‫כאילו, זה צריך להיות אישי אומנם,
‫אבל גם פרוטוטיפ, ‫כאילו, זה צריך להפוך להיות אוניברסליה,
‫אחרי זה לא שווה כלום. ‫הכאב בטן הפרטי שלי באמת לא מעניין
‫את אף אחד, מעניין רק במידה, ‫ומישהו בא ואומר,
‫אוי, גם לי יש כאב בטן נורא כזה ‫כשאני רואה את זה
‫או כשאני חיה את זה, כן? ‫אז ההתייחסות שלי באמת,
‫אני אמנם אמן פלסטי, ‫אבל חלק גדול מהחשיבה שלי
‫כמו שעובד סופר או משורר. ‫קודם כול, אני מתחילות תמיד משם.
‫העבודה הזאת התחילה מהשם? ‫-תמיד משם, תמיד.
‫כל העבודות, ואני כותבת את השם, ‫ומשם אני מתחילה ללכת על כיוון פלסטי,
‫אבל זה תמיד מתחיל ‫מתוכן, מראיון ושם.
‫זה נחוץ לי, מאוד נחוץ לי להגיד ‫מאיפה זה מתחיל.
‫כמו סופר שכותב סיפור, ‫והוא שם קודם כול את השם של הסיפור
‫בראש הדף. ‫אז אני מצד אחד מתייחסת
‫לפרימה ברע של בוטי צ'לי, ‫שזה אבסורת כשרואים את הדבר הזה,
‫לגיד, פרימה ברע של בוטי צ'לי.
‫אבל זה האומור הזה שלי.
‫אני כאילו לא ככה את משם, ‫עושה לי זה משהו אחר אחר,
‫וכוזרת לשם, וככה זה עובד.
‫כן, כמה את התיפורים האלה? ‫את מוצאת אותם בחנויות?
‫לא, אני עשיתי איוו מחוץ לארץ,
‫הבאתי ארגז מלא עם כל מיני כאלה ‫צעצועים.
‫זה לא... ‫-זה לא פוחלצים.
‫לא, לא, לא, אני לא מתעסקת ‫עם פוחלצים.
‫אני רק עם דימויים של דברים, ‫זאת אומרת, עם צעצועים,
‫אני קצת אינפנטילית, זה לא... ‫-כן.
‫אני ממש לא.
‫זו הפעם ראשונה שהזמנתי ‫הרבה מגשים כאלה בשביל
‫לעשות אליהם עבודות. ‫בדרך כלל הייתי מסתובב ‫אתי מקלבים,
‫ומוצאת כל מיני ארגזים שלשים ‫היו זורקים,
‫בין למשל הכניסה שלי ‫עם כל הגרות האוטאלה.
‫זה הכל פערים שעשבתי בדרך, ‫וזה נשאר שם,
‫כי אני עדיין לא עשיתי ‫עם זה כלום.
‫אבל אני מאוד אוהבת לעבוד ‫על דברים שכבר כאילו...
‫היה להם פרק אחד של חיים.
‫כי אז יש לי פחות מורה מהם, ‫כאילו, אני רואה משהו כל כך נקי
‫ועשוי יפץ, אל נגר, ‫וזה אני אומרת, איך אני ללכת?
‫אז פשוט לא... ‫אני לא מרשה לעסמי.
‫כשזה כבר במהלק הזה ישן, ‫וזה זאת אומרת, אני אתגבר,
‫אני אעשה מזה משהו נהדר.
‫כי אני, כל הזמן טעמתי ‫שאני לא עושה את קיץ,
‫שאני נוגעת בקיץ, ‫ואני נרואה את קיץ.
‫קיץ אמיתי, כן?
‫קיץ ששייך לתקופה שלו, ‫אשהו אוטנטי,
‫שזה דבר של חלום, ‫של יופי כזה אילאי,
‫שאני נרואה את אם זה קיץ טוב.
‫יש קיץ עם היומים, ‫של תחנה מרכזית,
‫אבל יש קיץ ששייכים לתקופה ‫שזה היה כאילו מקובל.
‫ואני שעברתי את כל הכלים, ‫כן? אני פתאום אמרתי,
‫כל חומר בעיניי.
‫כל חומר בעיניי הוא חומר, ‫אם אני יודעת מה לעשות איתו.
‫זה לגיטימי במידה, ‫ואני עושה עבודה שווה ומביאה,
‫והאוטנטית ונכונה, ‫מדויקת באיזשהו מקום.
‫כי אני אומרת, גם השגיות שלי ‫שאני עושה על עבודה,
‫הן חייבות להיות מדויקות, ‫אחרת לא עשיתי כלום.
‫את אומרת, אני צריכה לעשות שגיה, ‫שהיא תהיה מדויקת ואז השגיה,
‫אז זאת לא רק שהיא לא השגיה, ‫היא הופכת להיזה מין הרמוניה
‫מצאת מן סוג אחר.
‫וזה מרתק אותי תמיד.
‫כמו שאני אוהבת לקחת, ‫נגיד את ניאר הלומיניום,
‫ולעשות מזה חומר שהוא נראה ‫כמו חומר פרשס,
‫שזה נראה כמו משהו יקר ערך, ‫כאילו זה חרסין עשיני איתו,
‫אני לא יודעת מה, ‫וזה בעיניי אתגר גדול.
‫ואני קוראת לזה צאב ברבאס, ‫כי הוא מין צאב ברבאס כזה,
‫הוא מצד אחד ברבאס, ‫אבל הוא גם כל כך צבי,
‫שזה פשוט מדהים.
‫וזה באמת עשוי מן יאר הלומיניום, ‫מן יאר כזה, שאופים מוגעות.
‫בתפך לי זה, ‫הוא די הראשונה שעשיתי מן יאר הלומיניום?
‫נכון, ולכן הוא גם חשוב לי ‫שהיא שער בבית,
‫וגם הוא לא מוקפד, נגיד, ‫כמו אז זה שהוא באמת ככה יותר מוקפד.
‫ואני אפילו לא יכולה למכור דברים ‫שאני לא מתכוונת עליהם, כאילו, בעשייה.
‫הוא מתעילה בעיצים, ‫הצבא הזאתי.
‫זה ברבאס? ‫-ברבאס.
‫הוא כל כך כאילו גועה וצועק וזה, ‫אז מרום מאמץ,
‫היא עוצה לו בעיצה שם, ‫מה הקורנית מה.
‫הראשון היה עשו סזה, ‫הקטן החום.
‫זה, פה, פה על השולחן. ‫את רואה על זה?
‫לא, לא, על ידך, זה, כן.
‫זה עשיתי כצעצוע על הנכת שלי, ‫זה הראים מזה זה התחיל.
‫שהוא אפסוסים בהחלטתי לעשות לו, ‫ואז הבעתי על זה, הבעתי,
‫בסוף, אמרתי, מה פתאום ‫שאני אתן לו את זה?
‫זה פשוט נראה לי, ‫היא זרוק את זה פעם אחת,
‫ולא נשאר אחרי חצי שעה כלום, ‫אז אמרתי, אני קנה לו,
‫אני נמצא לו משהו, ‫בשארתי את זה בבית,
‫אז אמרתי, טוב, נו, אבל זה צעצוע, ‫כזה, זה לא הסוס האולטימטיבי,
‫זה נורא פתאום מגרה אותי, ‫כאילו, להתגבר ולעשות איזה אחד
‫שיהיה באמת מושלם מבחינת, ‫אבל זה אף פעם לא יוצא לי מושלם.
‫זה תמיד נראה לי שהשני, ‫זה שעבור אחריו,
‫הוא בטח יהיה הרבה יותר טוב.
‫ואז עשיתי את הסוס הזה, את זה.
‫אז כבר שמתי לו כנפיים.
‫כבר עשיתי אותו יותר, ‫כאילו, עוד יותר, ושדרקתי אותו.
‫כשעשיתי את זה, אז אמרתי, ‫נו, אולי אני אעשה אחד יותר גדול.
‫ואז עשיתי את זה ופרסמתי לו ‫גם חד קרן וגם כנפיים.
‫גם פה יש עבודה קטנה, ‫שגם כן מופיע שם פגסוס,
‫גם פה, הנה פה גם.
‫אז זה בעצם עכשיו, ‫במניו כזה...
‫את רואה, הנה, היא תסתכלי פה, ‫כבר יש פגסוס.
‫זאת אומרת, אני את החיבה הזאת ‫לסוסים המכונפים האלה יש לי ממיזמן.
‫שזה מגוד מאוד גדול לצבים. ‫זה לא ההפך.
‫אבל יחד עם זה, זה חיה של חסד ‫הסוס המכונפ.
‫יש קרבה, כי יש לי ספר על סימבולים ‫שקראתי אחר כך בדיאבד,
‫וראיתי בעצם שבהחלט יש קשר ‫בין הצבאים לסוסים המכונפים.
‫מבחינה על סימבולים, מה?
‫מה שזה מסמל ומה שזה מסמל, ‫ואיך זה הולך ביחד.
‫זה בית בלתי אפשרי כמעט. ‫-כן.
‫אני נורא אוהבת את הבית, ‫אני 40 שנה בתוך הבית הזה,
‫ומכיוון שאין לי סטודיו עכשיו.
‫אני מתייחסת פה לבית כמו לסטודיו. ‫השתולה מאוד פה במקום הזה,
‫אני צמחתי יחד עם היצים.
‫אם משהו שמר עליי, ‫זה רק הבית הזה.
‫כי אני נכנסת הבית, ‫ואני מרגישה כמו ומבצר.
